פסק-דין בתיק ע"פ 2507/11

השופט א' רובינשטיין:

א.        ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטות דותן ושיצר והשופט שוחט) בתפ"ח 1067-09 מיום 22.12.10, שבגדרו הורשע המערער בעבירת רצח בכוונה תחילה. אין חולק על עצם מעשה המתתו של המנוח על-ידי המערער. במוקד הערעור בחינת התקיימותו של היסוד הנפשי של ההחלטה להמית.

רקע

ב.        כנטען בכתב האישום, בחודש אפריל 2008 עבד המערער מספר שבועות כשליח במשרד השליחויות "מטמון" שהיה בבעלות המנוח נתי מנגמי ע"ה. מאז סיום העסקתו ועד ליום 7.9.09 פנה המערער מספר פעמים טלפונית למנוח וטען לקיומו של חוב כספי, עקב אי תשלומו של מלוא שכרו. ביום 7.9.09 בשעה 12:45 יצא המערער להפסקה ממקום עבודתו דאז כמאבטח בעיריית רמת גן. כנטען, מספר דקות לפני השעה 13:06 הגיע למשרד ועמו סכין. במשרד היו אותה שעה המנוח ואדם ושמו מוטי אדרי. מוטי ישב מאחורי שולחן סמוך לדלת הכניסה ושוחח בטלפון. המנוח ישב מאחורי שולחן אחר; בין שני השולחנות חצץ קיר, המסתיר חלק משולחנו של המנוח ואת השטח שמאחוריו. המערער ניגש למנוח, והחל לשוחח איתו בנוגע לחוב הנטען. במהלך השיחה שהתנהלה בשקט, הבהיר המנוח למערער כי אין בכוונתו לשלם לו. המערער החל לתקוף את המנוח באמצעות סכין בכוונה לגרום למותו, כנטען, דקר אותו בערפו ובגבו. המנוח נסוג בהליכה לאחור לכיוון דלת היציאה מן המשרד, כשחזית גופו מופנית לעבר המערער. בשלב זה דקר אותו המערער שתי דקירות נוספות בבית החזה משמאל (בסך הכל היו חמש דקירות). המנוח נפטר כתוצאה מכך במקום, תוך זמן קצר. המערער נמלט והסכין בידו. המערער הואשם בעבירת רצח בכוונה תחילה.

ג.        עיקר גירסת המערער היה, כי המנוח תקף אותו (דחף אותו ונתן לו סטירה), ובהמשך הצטרף לתקיפה גם מוטי. המערער חש השפלה ועלבון. כנטען, בתגובה נטל חפץ חד שהיה במשרד על מנת להגן על עצמו. המנוח "קפץ" עליו ונדקר דקירה אחת בבטנו. מוטי הצטרף כאמור לתקיפה, המערער ניפנף אז בחפץ שבידו, ובמהלך התגוששות בין השלושה נדקר המנוח פעמיים נוספות. נטען איפוא להגנה עצמית.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ד.        המערער הורשע ברצח המנוח, ונגזר עליו מאסר עולם כמצוות סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. צוין, כי על גופו של המנוח נמצאו 2 פצעי דקירה בבית החזה משמאל, פצע דקירה אופקי בעורף, 2 פצעי דקירה בגב, וכן פצע חתך באגודל ימין ופצע חתך באמה השמאלית, המתיישבים לפי חוות הדעת הפתולוגית עם "פצעי הגנה" (ת/17); ועוד פצע חתך בקרסול השמאלי (ת/48). עיקר הכרעת הדין (מפי השופטת שיצר) התבסס על עדותו של מוטי שנמצאה מהימנה. בתמצית יצוין, כי לגירסתו של מוטי, חודש וחצי לפני האירוע הגיע המערער למשרד, כשהמנוח לא היה בו. המערער היה כעוס, ומוטי הציע לו לדבר עם שותפו של המנוח. בהמשך לכך, ביום האירוע הבחין מוטי במערער כשהוא נכנס למשרד והולך לכיוון שולחנו של המנוח, תוך שהוא מתעלם מידו המושטת של מוטי לשלום. מיד לאחר מכן קרא לו המנוח ושאל אם הוא זוכר את המערער. מוטי הסתובב, השיב בחיוב וחזר לשוחח בטלפון (הוא שוחח במקביל הן בטלפון הנייד והן בטלפון הנייח). כעבור זמן קצר, שמע מוטי קריאה "לא, לא", וראה את המנוח פוסע לאחור לעבר הדלת. מוטי הבחין כי המערער מניף ידו פעמיים או שלוש קדימה, ומשקם מוטי מכסאו לסייע למנוח, נפל המנוח לאחור על מוטי. נקבע, כי מעדותו של מוטי עולה, שלא קדם לדקירות עימות קולני, ולא נצפה כל מאבק בין המערער למנוח. בית המשפט קיבל את הגירסה, כי בשלב הראשון, שאותו לא ראה מוטי, דקר המערער את המנוח בערפו ובגבו, וכי הדקירות בוצעו בקדמת המשרד, סמוך למקום מושבו של המנוח. המערער המשיך לנופף בסכינו, בעוד המנוח נסוג לכיוון הדלת. תוך שהוא נופל לאחור על מוטי - ותוך ששניהם קורסים, דקר המערער את המנוח פעמיים נוספות. בית המשפט מצא תימוכין לגירסתו של מוטי בהיעדרם של סימני מאבק ובממצאים הפתולוגיים. הוסבר, כי ממצאי נתיחת הגופה אינם תואמים את גירסת המערער מכל היבט שהוא: מספר הדקירות, מיקומן, מנגנון הפציעה וסוג הכלי. בית המשפט אף נתן דעתו לעברו הפלילי של מוטי, וקבע כי עצם עברו הפלילי, אין בו לפגוע במהימנותו. אשר לאי דיוקים שנמצאו בעדותו נאמר, כי אלה נוגעים בנקודות שוליות שאינן בלב המחלוקת. בית המשפט נתן דעתו אף לעדויות בדבר מצבו הנפשי של המערער לאחר שחזר למקום עבודתו מהפסקת הצהריים. צוין, כי מן העדויות עולה, שניכרו במערער סימני מתח לרבות אודם פנים וזיעה, אך לא סימני חבלה. ניתן משקל לכך שגם יומנאי המשטרה, שפגש במערער כאשר בא להסגיר עצמו, תיעד במזכר, לבקשת התביעה, כי המערער מסר בהגיעו "רצחתי (או דקרתי) את המעסיק שלי". בתחילה הכחיש המערער בחקירתו שהשתמש במלים "דקרתי/רצחתי", אחר כך השיב שהיה מבולבל, ומסר שאולי אמר דברים אלה; לבסוף מסר שאינו זוכר מה אמר (עמ' 407 לפרוטוקול הדיון).

ה.        למול אלה מצא בית המשפט את גירסת המערער "מתחמקת בכל היבט אפשרי והיא מעוררת תחושה ברורה כי הנאשם מגמתי, משקר ומנסה להרחיק עצמו מאשמה" (עמ' 32). בית המשפט התמקד בין היתר בסוג הכלי שבו בוצעה הדקירה. הוסבר, כי כאשר תיאר את השתלשלות העניינים, התחמק המערער מנקיטה במינוח סכין, וציין כי מדובר במברג או בסכין יפנית. הודגש בהקשר זה כי כאשר המערער התכוון לסכין יפנית, קרא לה "יפני" (ולא "סכין"). בית המשפט לא מצא לקבל את גירסת המערער באשר לכלי הפשע, וקבע שמדובר בסכין "הן על יסוד חוות דעת ד"ר היס השוללת אפשרות שמדובר במברג או סכין יפני והן בשל פליטות הפה של הנאשם שנקט במילה 'סכין' והן על יסוד עדותו הברורה והחד משמעית של מוטי שראה סכין" (עמ' 40). בית המשפט קבע כממצא עובדתי שהמערער לא נטל כלי משולחן העבודה של המנוח, אלא הגיע למקום מצויד בסכין שבה דקר את המנוח. יוטעם בהקשר זה, כי המשרד מתקן אופניים במסגרת עיסוקיו, ועל כן על השולחן היו מצויים כלי עבודה דרך קבע כגון מברגים, ומכאן באה טענתו של המערער כי דקר במברג.

ו.        נקבע, כי המערער פעל להעלים ראיות ולטשטש עובדות ונתונים העלולים להפלילו, וזאת "בצורה מודעת, מתוכננת ומחושבת" (עמ' 43). כך, תחילה ציין שני מקומות אפשריים שבהם זרק את הכלי הקטלני (בואדי ועל רצפת המשרד), ואולם, זה לא נמצא, וכן הציג גירסאות שונות באשר לגורל הטלפון הנייד. כן קבע בית המשפט שהמערער יצא מעבודתו בעיריית רמת גן בעודו לובש אפודה (וסט) של מאבטחים, ובהמשך זרק לבוש זה, ובכך ניסה להעלים ראיות מפלילות.

ז.        סיכומו של דבר, התמונה העובדתית העולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי היא, כי המערער הגיע למקום האירוע מצויד בסכין. בשלב הראשון, שאותו לא ראה מוטי, דקר המערער את המנוח בערפו ובגבו. המערער המשיך לנופף בסכינו ולדקור את המנוח כאשר נסוג הלה לכיוון הדלת. תוך שהמנוח נופל לאחור על מוטי, ושניהם נופלים ארצה, דקר אותו המערער פעמיים נוספות, דקירות עמוקות וקטלניות.

ח.       בית המשפט דחה את טענת המערער להגנה עצמית. צוין, כי מגירסת המערער אין עולה שהיה דרוש מעשה אלים מצדו כדי להדוף תקיפה מצד המנוח, או שהיה מצוי בסכנת חיים, או שלא יכול היה לעזוב את המקום או להשתמש במלים בלבד. הוטעם, כי המערער לא היסס ובחר לעשות שימוש בנשק קר קטלני. למעלה מן הצורך הוסבר, כי אפילו נתקבלה הגירסה שלפיה המערער הותקף, נטילת נשק קטלני ושליפתו חורגים בבירור מן הסביר. כן מצא בית המשפט תימוכין למסקנתו זו בהתבטאויותיו של המערער, השוללות אליבא דבית המשפט קמא הגנה עצמית.

ט.       נקבע, כי התקיימו יסודותיה של עבירת הרצח: צוין, כי המערער דקר את המנוח חמש פעמים, מתוכן שתיים מן הדקירות בחזהו, ואלה היו קטלניות: לפי חוות הדעת הפתולוגיות, היו אלה סמוכות האחת לשניה ועמוקות, והיה בהן כנקבע ללמד על ההחלטה להמית שגמלה בלבו של המערער. הוטעם, כי אין נפקא מינה אם ההחלטה להמית גמלה בלבו של המערער בטרם הגיע למשרד המנוח באותו יום, או תוך כדי הויכוח עם המנוח. הדקירות מצד המערער בחזהו של המנוח ובערפו בידיעת פוטנציאל הסיכון שבהן, היוו סכנת מוות ברורה למנוח, ולפיכך יש בהן להצביע על כוונת קטילה. לסיכום, נאמר כי הנסיבות בהצטברותן: ריבוי הדקירות, מיקומן, עומקן, הודאותיו החלקיות של המערער בגירסת מוטי, שקריו והעובדה שהצטייד מראש בסכין, מובילים למסקנה כי התגבשה בלבו ההחלטה להמית; וכך גם הימלטותו מן המקום, הימנעותו מהזעקת עזרה והאופן שבו בחר להעלים את הכלי הקטלני, מובילים למסקנה זו. הוסף, כי העובדה שהמערער לא וידא הריגה, אינה שוללת כוונת קטילה.

י.        עוד, כנקבע, התקיים יסוד ההכנה, שכן המערער הגיע למקום שברשותו סכין, ושלף אותה עובר לדקירות. לבסוף נקבע, כי לא התקיים היסוד האובייקטיבי (כיצד היה פועל האדם מן היישוב בנסיבות) של הגנת הקנטור, המקים אותה יחד עם היסוד הסובייקטיבי (תחושתו הסובייקטיבית של הנאשם), לשון אחר, האדם מן היישוב לא היה דוקר בנסיבות אלה. כן נדחתה הטענה להגנה עצמית מדומה, קרי, שהמערער האמין סובייקטיבית שהוא בסכנת חיים. אף טענות המערער למחדלי חקירה נדחו: טענתו כי לא נבדקו המצלמות שבאזור המשרד נסתרה, שכן עלה מן העדויות, שאלה נבדקו ונמצא כי אינן מחוברות. אשר לטענה כי שולחן העבודה של המנוח צולם אך כשבוע לאחר האירוע, זאת במועד הגעת המשטרה עם מוטי, ציין בית המשפט קמא, כי אמנם דעתו אינה נוחה מהשתלשלות דברים זו, אולם בנסיבות לא נגרם נזק להגנת המערער, וכי השולחן צולם באופן לא מכוון שעה שצולם השחזור במשרד בסמוך לאירוע. כן נדחתה הטענה ליחס מועדף לו זכה מוטי מן המשטרה, ועל כן נחקר כעד ראיה, ולא כמי שהיה מעורב באירוע.

י"א.     השופט שוחט הוסיף, כי אין בהצטיידות המערער בסכין כשלעצמה כדי ללמד על ההחלטה להמית; אולם ציין, שההחלטה להמית יכולה להתגבש כהרף עין. בנדון דידן ברגע שנשלפה הסכין וננעצה בגוף המנוח, התקיים יסוד זה, והעובדה שכך נעשה בלהט הרגע, אין בה כדי לשלול יסוד זה.

הערעור

י"ב.     בפתח נימוקיו הערוכים בפירוט רב ציין המערער, כי אינו טוען כנגד החלטת בית המשפט לדחות את גירסתו שפעל מתוך הגנה עצמית; ערעורו מכוון אך כלפי הקביעה, כי הוכח היסוד הנפשי הדרוש להטלת אחריות בגין עבירת רצח-"ההחלטה להמית". ערעור זה - כדרך לא מעט ערעורים על הרשעה ברצח - הוא ניסיון להסב את העבירה להריגה, על משמעותו הרבה של השינוי באשר לעונש.

י"ג.     נטען, כי שגה בית המשפט כאשר קיבל את גירסתו של מוטי, כי שתי הדקירות הקטלניות אירעו שלא במסגרת מאבק. לטענת המערער, ממצאיו ומסקנותיו הסופיים של פרופ' היס מפריכים את גירסתו של מוטי. לטענתו, לא ניתן למצוא בגירסתו של מוטי הסבר כלשהו לפצע החתך ברגלו השמאלית של המנוח. כמו כן, כנאמר, פצע החתך באגודל הימני ובאמה השמאלית של המנוח הם פצעי הגנה, ומהוים ראיה לקיומו של מאבק. כנטען, הדקירות בגב ובעורף לא זכו להסבר בגירסתו של מוטי, ומסקנתו של בית המשפט קמא כאילו היו דקירות אלה הראשונות, והן בוצעו בשלב שבו נמצא המערער בחלק המשרד שבו היה שולחנו של המנוח, ומוטי לא ראה אותן, אין לה על מה לסמוך. נטען, כי גירסתו של מוטי, שלפיה ראה את המערער מניע את יד ימין קדימה ואחורה לעבר המנוח, מעלה תהיות, שכן תנועת היד שהדגים מוטי בשחזור היתה מלמטה למעלה, בעוד תעלות הדקירות הן מלמעלה למטה. עוד נטען לשקרים בגירסתו של מוטי: כך למשל, כאשר התקשר למד"א ציין, כי מדובר ב"אירוע של קרב", ואם מאבק לא היה לדידו, כיצד ניתן לומר שהיה קרב? מוטי גם לא זכר מי אמר במהלך האירוע: "לא, לא", דבר האומר - כנטען - דרשני. ועוד, מוטי טען כי המפגש עם המערער הוקלט במצלמות שבמקום, אולם במהרה התברר שלא כך הוא. לבסוף, במסגרת העימות בין השניים, בתגובה לטענת המערער כי מוטי תקף אותו בידו הימנית, טען הוא כי ידו הימנית נפגעה בתאונת דרכים ולא יכול היה להכותו, ובעודו אומר דברים אלה, איגרף את ידו.

 י"ד.    הוסף, כי מחצית השנה לפני הפרשה מושא כתב האישום הגיש עובד אחר (ז'ק בליסיאנו) תלונה כנגד מוטי והמנוח, שממנה עולה כי בעקבות עימות לעניין שכרו תקפוהו השניים. התיק נסגר מחוסר עניין לציבור, אך מלמד הוא על דפוס התנהלות. לבסוף נטען למחדלי חקירה: התייחסות המשטרה - כאמור - למוטי כעד ראיה ולא כמעורב באירוע; אי בדיקת קיומן של מצלמות במקום האירוע והאם צילמו את שאירע, והסתמכות על דבריו של מוטי בעניין; לא צולם שולחנו של המנוח, ולא נבדק מהם כלי העבודה שהיו מצויים עליו, אלא רק כשבוע לאחר האירוע, ובתיאום עם מוטי.

ט"ו.     עוד נטען, כי לא תנועות היד שבהן הבחין מוטי הן שגרמו לדקירות בחזה. לטענת המערער, אין זה נהיר כמה פעולות ביצע המערער לגירסת מוטי, ומה החזיק בידיו. הוסף, כי אין בנסיונותיו הקודמים של המערער לקבל את כספו כדי ללמד על מניע לרצח; וכי התנהגותו של המערער ביום האירוע מלמדת שלא גמלה בלבו החלטה לרצוח את המנוח, ומכל מקום אילו היתה כוונתו לדקור את המנוח, היה מוודא הריגה. צוין, כי המנוח לא הופקר לגורלו, ומוטי נותר עמו. כך גם העובדה שהמערער הסגיר עצמו, מלמדת כי אין ענייננו במי שחפץ להמית. נטען, כי מספר הדקירות, מיקומן ואופיין מלמדים על מאבק דינמי ועל סערת רגשות שבה היה נתון המערער במהלך האירוע. לבסוף נטען לקנטור: נטען, כי ההדק למעשהו של המערער היה עלבונו (יסוד סובייקטיבי), וטעה בית המשפט כאשר סבר כי לא התקיים היסוד האובייקטיבי של רכיב זה.